מאז הפעם האחרונה שהייתי בדלהי, לפני ארבעה חודשים, הדברים היחידים שהשתנו הם הטמפרטורה והלחות. חוץ מזה הכל נשאר די מסריח :).
יש לי כאן שבוע עם רשימה של חנויות ושווקים שאני צריך לבקר (חלקם בגפי, חלקם עם ידידה) ואני לא מפחד להשתמש בכרטיס האשראי בשביל לקנות זבל הודי במחיר מגוחך!
מזל שמחכה לי מזגן בחדר בבית.
על החוויות, השיעורים, הכאפות והקטעים שעברו עלי בהודו. אומרים שמילה שווה אלף מילים, אבל כמה תמונות, מילים, סרטים ומזכרות צריך בשביל להשתוות להתנסות. כמה זה שונה לקרוא על מקום אחר מאשר להגיע למקום הזה ולהתחיל לכתוב בעצמך את הרשמים.
אתמול הסתכלתי ביומן וראיתי שנשארו לי קצת יותר משבועיים, לא תיארתי לעצמי שאני אתבאס כל כך לעזוב את הודו. אני מתגעגע למשפחה ולחברים שלי געגועים שאי אפשר לתאר במילים, אבל חמישה עשר שבועות מהחיים שלי אני אנצור קרוב לליבי לנצח, מכיוון שאין זה סיכום, הרי הטיול עוד לא נגמר. רק רציתי לעדכן שהכל בסדר ושיותר מתמיד אני מרגיש אסיר תודה על כל הדברים היפים שיש לי בחיים. תודה לכל מי שקורא ואכפת לו, למי שבטעות הגיע ונתפס ולכל מי שלא בטוח אם מגיעה לו תודה, תהיו בטוחים בכך.
אנחנו יצירות מופת של עצמנו, שווה.
מיומנו של תרמילאי בהודו:
בום שנקר יומן, אני מקווה שעבר עליך יום בולהנאט. היום אורן חזר מפרוואטי, הוא הביא ארבעים טולות הגמור הזה, הוא מוכר אותן כאן בכפר ב1000 רופי, עושה יופי של 600 פר טולה. זוכר את המסיבה שביטלו לנו במדבר? בכל אופן היא היתה אתמול בלילה, היה חשמל. תמר עלתה על אם די וליטפה את כולם והקבוצה שעם קובי רקדו כאילו פוצצו אותם באסיד, לך תדע. נדבר בקרוב יומן. שיהיה לך יום חריף.
החיים בכפר הם החיים הטובים. היום הגיעה קבוצה של בשר טרי, ואחת מהן אפילו הביאה סטוק של פרלמנט מהדיוטי פרי. כמובן שהדינוזאורים גמרו לה כבר יותר מקופסא. כשאתה בהודו מספיק זמן, אתה מתחיל להתגעגע לדברים הקטנים שאתה יכול להשיג בארץ בהינד עפעף. במבה, לדוגמא, שאמנם אפשר לקנות באולד קאסול בג'ירף אבל אתה לפעמים קצת מתבאס לשלם 100 רופי על במבה שהמרחק ממנה לבמבה בארץ הוא בדיוק המרחק שלך מהודו לארץ. או נגיד קרמבו. אילו היה לי קרמבו עכשיו, הייתי תרמילאי מאושר.
מתגעגע ואוהב.
המסלול היה ארוך וקשה, בסיומו מצאתי את עצמי בעיצומן של 30 שעות בלוקאל באס. דבר שגם לאופטימי שכמותי, נראה במבט לאחור ולעתיד הקרוב, אידיוטי ולא בר ביצוע בהחלט.
מקאזה, שנופה ספק-מדברי ספק-אלפיני לקחנו לוקאל באס באחד מאותם הבקרים הקרירים והיבשים בגובה 3600, ונסענו לכפר המדליק והקטן בשם טאבו. טאבו, כמו נווה מדבר בעמק שכוח אל. המקום עם המקומיים הכי משתכנזים בהודו. בגסט האוס שלנו, המארח התעקש שקוראים לו פיפטי-סנט ולנגן מוסיקת היפ הופ מחתרתית ועם מסר חזק של אפלית האיש השחור.
טאבו מוקפת במקומות מעניינים לראות, אני נשארתי לקרוא את הספר "צלה של הרוח" של קרלוס רואיס ספון, ספר שלקח אותי לתחילת המאה הקודמת ולסיפור שמתגלל פעמיים במרחק של דור ודמיון. ומתקיים עם תיקון מושלם לכל הדמויות. למי שיכול לקחת את הספר הזה מהר לידיים.
אחרי לילה וקצת יום משני הכיוונים, המשכתי עם פמלייתי לכפר נאקו, אשר מתהלל בהיותו כפר אשר שוכן למרגלות אגם (שאם לשפוט על פי מראית עין וחצי שקל הבנה הוא מלאכותי לחלוטין). תושבי המקום דואגים לסחוט מהתיירים כמה שיותר כסף (בעיקר בעלי הגסט האוסים) ושוב, אין חידוש כל כך בנופים של עמק ספיטי, רק שמתחילים כבר להרגיש מחוץ לצחיחות הנצחית.
הנסיעה לרקונג פיוּ עוברת בשלווה (שש שעות) ורקונג פיו (REKONG PEO) מתגלה להיות די חביבה ומקבלת את הטיירים באופן שגורם להם להגיד תודה על המעט ציוויליזציה שמתפתחת שם. ההר המושלג והעמק הירוק המטריף שמקיפים את רקונג פיו גרמו לי להרגיש כמו באגדה ממש מודרנית.
ברקונג פיו אמרתי שלום לכל החברים, והסברתי שהבטחתי לחזור לבית הראשון שלי בהודו, לחודש האחרון שלי בהודו. דרמסלה.
שלשום הגענו לספיטי בשני ג'יפים, החבר'ה שונים, אבל האווירה עדיין משגעת. הנוף כאן בספיטי קצת מפחיד כי זה נראה כאילו היה כאן גיהנום והוא קפא (הרים מדבריים עם פסגות מושלגות ומעט מאוד ירוק). כרגע, בכפר קאזה, האווירה מאוד ביתית והחוויות רבות.
היום נסענו לבקר בכפרים קי וקיבר. קי, קצת יותר קרובה עם מנזר בודהיסטי מרתק ואנשים מחייכים ונבוכים למראה התיירים הלבנים. וקיבר, הכפר שטוען להיות הכפר הגבוה ביותר בכדור הארץ עם כביש וחשמל (4200 מטר).
הנוף בקיבר היה מרטיט, אבל דאיית הנשרים מעל המנזר הטיבטי היתה חוויה שגורמת לחשוב על כח המשיכה פעמיים.
למי שתהה, הפלאפון שלי לא זמין משום שאין כאן אנטנה של AIRTEL וBSNL לא כל כך רוצה לתת לי לעשות ROAMING. אבל איכשהו השקט מוסיף עוד יותר לחוויה. לתמונות המטריפות תצטרכו לחכות עוד חודש וטיפה כשאחזור לארץ ואפתח אותן. מחר ממשיכים לטאבו, בהצלחה!
למרגלות המפל ישבתי וחלמתי
על פתיתי שלג שנמסו באוויר, ונספגו בעורי
ואז פקחתי עיני. אין יותר פתיתים, רק מים מזוהמים.
אחד הכפרים המתויירים ביותר על ידי תיירים הודים, באזור של מנאלי לפחות. שווה לבקר בשביל המפל, החוויה ההודית, והשלווה שמוצאים בדרך חזרה לגסט האוס.
אם בכל זאת בא לכם מעיינות חמים, תחזרו לקאסול לטאג'י. אח טאג'י.
סמי ב. על הכרות קצרה ארוכת שנים, על שיחות מרתקות ואלכוהול שזרם כמו מים. על חוסר ההתפשרות שלך באהבתך לבית"ר ולחבריך. תודה, נפגש בסיבוב הבא.
מיכה ש. צר לי על שנאלצת לעזוב אותנו בטרם את, מי יתן ואת כתבי עתך ישננו עצי הסנטראל פארק לנצח. שלא נשכח.
מיכה בן-מאיר, אוהד בית"ר ללא פשרות, חבר לעט ולמשקה, אשר כל הופעה שלו על במה היתה מקרבת את המשיח בעוד צעד אחד גדול, עזב אותנו ביום שישי בסנטרל פארק, יהי זכרו ברוך.
חברים, תזכרו שהחיים הם מתנה יקרה, גם כשנראה שכבר אין טעם לכלום.
סמי בורקס מת, או לפחות השתתק זמנית
(מתוך דף היוצר של מיכה)
הלויתו תתקים מחר, יום שני 19.5, בבית העלמין בקיבוץ עינת בשעה 16:00
בשגעון של הרגע, יובל ועומר החליטו שנוסעים למנאלי, כמובן שזה היה בתכנון אבל זה היה אמור להיות רק בעוד שבוע. אז מצאתי את עצמי אורז בצהרי יום האתמול את המוצ'ילה שלי ועוזב את המאמא למנאלי. עזיבת קאסול היתה יותר קלה ממה שחשבתי, בעיקר מכיוון שעזבתי עם שני חברה מקסימים שבעצם עשו לי את השהות בקאסול. בערך בשש בערב לאחר עצירה קצרה בקוּלוּ הגענו לאחר כבוד לניו-מנאלי, לרגע הרגשתי בחזרה במיין בזאר, רק שלפי שמועות כרגע במיין בזאר 47 מעלות בעוד אנחנו קפאנו מקור (והיינו לבושים אפילו בהתאם). עוד על ניו מנאלי בהמשך, אבל בנתיים עלינו לאולד-מנאלי שהתגלה להיות אזור מטריף לכל החושים. חנויות, בתי קפה, מוסיקה, אנשים, ואפילו קיבלנו הצעה להתנדבות בלב הישראלי ויכול להיות שנעשה את זה.
אז כשיהיה עוד לעדכן, אעדכן.
שבוע טוב, מתגעגע.
לקראת יום העצמאות ניסו כמה ישראלים לארגן מסיבת טראנס גדולה בטוש, כפר במרחק של שעת נסיעה ועוד עליה של חצי שעה במעלה ההר.
זה התחיל אתמול, אוטובוס מקומי מקאסול לוארשני, עשרות ישראלים נדחפו לאוטובוס עד אפס מקום, ואז התחיל להתמלות הגג, היינו בערך 20 איש על הגג של הלוקאל באס וכל מי שאי פעם היה על גג של לוקאל יגיד לכם שזה לא כמות שכיף לסוע איתה על הגג. הגענו עד למניקאראן (כפר בהמשך הכביש מקאסול) שם הנהג החליט שאנחנו יותר מדי כבדים והוריד את כל יושבי הגג, כך שהיינו תקועים שם כי האוטובוס הבא לורשני היה יוצא רק עוד שעה. לאחר שיקולים כבדים התפצלנו ל4 מוניות שלקחו כ50 רופי כל אחד עד למחוז חפצנו וכך הנסיעה המשיכה. כשהגענו לכפר היתה לי הרגשה שמסיבה כבר לא תהיה וכמעט חזרת על עקבותיי רק שאז הופעל עלי לחץ כבד מצד חברים לעלות איתם בכל אופן. וכך עלינו.
הנוף שאפשר לצפות בעליה ובירידה מטוש הוא אחד היפים בהודו לטעמי, ההרים המושלגים במלוא הדרם והטבע עוטף אותך באופן שאתה מרגיש שאתה כבר מטייל במדבר ירוק. לטוש הגענו לאחר שעה קלה וכצפוי, כל הגסט האוס-ים, היו מלאים עד לאפס מקום. חבר אחד בעל תושיה מצא לנו שלושה חדרים בגסט האוס בחלק הנמוך של טוש, פרקנו את הדברים והלכנו להתאספות הישראליאדה במסעדה.
המארגנים פתאום החליטו שזאת לא מסיבת כובע (שכל אחד שם כמה שהוא רוצה) אלא שחייבים לארגן 500 רופי מכל בן אדם (60 איש לפחות) בשביל שהם יוכלו להשכיר את הציוד, מסתבר שההודי שהיה אמור לתת להם את הציוד הבריז להם והם הולכים לקחת מבן אדם אחר עכשיו. אחר כך כששישים איש שילמו התחילו הצרות האמיתיות. השמש שקעה, והמסיבה שהיתה אמורה להתקיים בשדה מריחואנה קרוב רק התרחקה מהאופק באופן די לא מפתיע. לפתע התחילו שמועות על כך שהמסיבה תתחיל רק בבוקר מכיוון שאין ירח ואף אחד לא יכול ללכת בחושך הזה למסיבה (הירח הזה, כל פעם הוא מפתיע מחדש). מה שלא עצר את זרם הנרקוטיקס, אנשים שתו MDMA וטיפות ACID בלי שום מוסיקה וכבר ראיתי שהמסיבה היחידה שתהיה היום זה במסעדה העלובה שישבנו בה, עם רמקולים בגודל של קופסאת גפרורים.
לפתע, משום מקום (עלק) הופיעו כ11 שוטרים שהתחילו לעצור ישראלים על ימין ועל שמאל, בעיקר בשביל בקשיש והתוצאה הסופית בני ישראל-0 שוטרי הודו-המון בקשיש.
את המסיבה שלנו עשינו מסביב למדורה שאילתרנו צמוד לגסט האוס שלנו שגם אותה כיבו לנו בערך ב00:00. כנראה שמסיבה נורמאלית אני כבר לא אראה כאן.
תגובות אחרונות